הגעתן לבייתי הנעים והחמים.
אתן מוזמנות להיכנס, להישען אחורה, להרים רגליים, להתרווח ולנשום.
הגעתם למקום בו אפשר, מותר ורצוי פשוט….להיות!
להיות אני – באישיותי, בנפשי, ברוחי… ובאמהותי.
יש כאן מקום לכל אחת,
לגעת בבסיס שלה, לגעת ברקיע התשיעי שלה.
לגעת בגופה, לגעת בנישמתה.
לגעת בצורה, לגעת בתוכן.
לגעת בקוי המתאר, לגעת בצבע.
לגעת בליבה.
אז כמו שאני וכמו שאתן
אוהבת אותי, אוהבת אותכן.
עוד לפני שהפכתי לאם, חשבתי לי בתמימות הדעת: "אהיה אם מסורה עד בלי די, אגדל את ילדי בבית, אהיה שם בכל רגע במאה אחוזי תשומת לב. נוכחת, נותנת כנה ואוהבת, אתן את כל כולי לא תנאים…" מה שניקרא התגבשה בדמיוני התמונה של "האם האוהבת המושלמת" ומשם הדרך הייתה רצופת הצלחות אך גם מיכשולים.
כשהתפקחתי בפעם הראשונה זה שבר אותי
שבר אותי לראות עד כמה היה לי קשה, מורכב, מסובך ומאכזב, לחיות על פי הציפייה שלי מעצמי, להיות האישה שבתמונה האידיאלית הזו. אחרי השבר הזה היו עוד הרבה רגעי משבר, בהם לאט לאט, צעד אחרי צעד התפרקה התמונה הכוזבת, שסימלה את אותה האם שכל כך שאפתי להיות.
ברגע של חסד ותבונה הכל התבהר: התמונה כלל לא הייתה שלי. היא הייתה שייכת לדמותה של סבתי האהובה. היא זו שבחרה לגדל את ילדיה במסירות אין קץ, לקריב את עצמה למען המשפחה ולאהוב ללא תנאי כל אדם שעבר בדרכה. ואתן יודעות מה, אולי זה גם סיפק לה את כל תחושות המשמעות שלהן הייתה זקוקה כדי לחיות.
אבל לא לי!
אתן יודעות מה היה הדבר הכואב ביותר כשנישברה התמונה? שבכל אותה התקופה בין חיתול לחיתול הנקה וטיול, חוסר שעות שינה, הסעות, בית וכביסות, היא בכלל לא פעמה עם ליבי ולא הציתה בי את אש תשוקתי הפנימית. עד כדי כך, השתבשה דרכי, קמלתי והפכתי להיות "האישה שאיבדה את העצמי".
למזלי הכאב, הצער והרחמים הניעו בתוכי התרחשות חדשה, שהולידה אהבה ותשוקה לגלות את אימהותי הכנה. סידרתי שולחן, מזגתי לי תה, התפנתי לנסח את האם והאישה שאני באמת. העקרון המנחה שעמד מולי – שתהדהד בליבי ותהיה תואמת לי. לאמונתי האישית, לכישרונותי המופלאים, ליכולות העל והאישיות שהיא רק שלי. ככל שהעמקתי וכינסתי את כל חושי, התמקדתי ואספתי את כל דעותי, ניסחתי, שיפצתי, תיקנתי, ערכתי, ובין לבין גם טיפטיפה נחתי, ניגמרו כבר 10 כוסת תה ועברו להם כבר כמה חודשים… ושנים… הנוסח השתנה, התקצר, התארך, התבשל, נאסף ושוב התפזר, הודק, התאוורר, צרח ושקט ונולד ונגלה כל יום מחדש.
כדי ללמוד את מלאכת האימהות על מתנותיה ואתגריה הרבים, היה עלי לפנות לקולותי הפנימיים. לפתח מרכז כובד חדש וסוף סוף לנוח לאורו המקודש. להסתכל פנימה ובכלל לא לצד, על תמונה אוטופית שנצרבה בי מאז, מסיבות פסיכולוגיות כאלו ואחרות שכבר לא תרמו לי רק הביאו צרות.
ואם אתן כאן, וכאן גם אתן, באנה נדבר גם אודותיכן:
אנחנו הולכות ביום יום עם נחישות כפולה ותחושה פנימית של כיוון לפעולה. להיות אשת איש – בת זוג למופת, להיות אמהית – רכה ואוה…בת, להיות אישה אמיתי וכנה, נועזת, עצמאית, נשית ופתוחה! לעשות את כל שביכולתנו ניתן, אם לא מעל ומעבר למצופה ולזמן. לתת מעצמינו, לכוון לתכנן, לשים את ליבנו, לכל הבריות.
לעיתים ניפגשות באכזבות כואבות, הצלחות חלקיות ופנים לא סבירות,
אך לפעמים באושר גדול ניפגשות, בהתעלות נפש והצלחות מסחררות.
ברגע אחד מואר וחמים וברגע הבא חשוך ומפחיד.
מה בעצם אנחנו כל כך רוצות???? רגע של שקט? קצת שלווה? להיות אהובות? לקבל מילים טובות? להיות באיזון במקום להתנדנד? להרגיש ביטחון לגבי השנים הבאות? לעגון במרכז של עצמינו? לנוע בקלילות במציאות המישתנה לנגד עייננו?
אז לטיפ אחרון לסיום הכתיבה – כשאנו נעזרות באמא, בן זוג, אשת מיקצוע או חברה, מקבלות הצעה, תשובה, מילה או הדרכה. גם אז, עלינו להיות קשובות לליבנו, על מנת לזהות, את ההדהוד של האמת הפשוטה, שתואמת את עצמיותינו. ותבטיחו, שרק אם קיבלתן סימן של הידהוד לבבי, קחו והוסיפו אותו לניסוח האימהי. ואם לא הדהד, רק צילצל בראשכן, דינג דונג פעמון של היכון והכן, זאת לא התשובה שאתן מחפשות, תהיו ערניות לתשובות הבאות.
זוגיות זה מרחב בו אני מרגישה בבית, וכמו הבית של כל אחד מאיתנו בו יש הכל מהכל, גם בבית הזה עבורי יש שקט, יש אתגרים, יש שימחה וגם עצב, יש קושי וגם חסד יש חמימות וגם בדידות. אני בעצם תמיד חייתי בתוך המרחב הזה. יותר מאשר המרחב האישי. זה התחיל עוד מבטן אימי. התקיים בכל רגע משחר ילדותי. אני חייתי עם עצמי ועם אחותי התאומה בעולם, הגענו יחד לאותה משפחה, גדלנו ביחד באותה החברה, עברנו חוויות ביחד גם כשלכל אחת בעצם הייתה חוויה שונה. עם השנים וההתבגרות ננכנסתי לזוגיות עם גברים שפגשתי בחיי ולימדו אותי עוד אודות היחסים האלו. אחרי התנסויות כאלו ואחרות פגשתי את בן זוגי הנוכחי אישי ואבי ילדי ורק אז הזוגיות תורגמה מאני ואחותי לאני ובן הזוג שלי, כך הזוגיות התחלפה בזוגיות. כל הקשיים הכי אינטימיים שלי ומפתחות ההתפתחות שלי כבת אדם קשורים בזוגיות, בקשר הזה שבין שניים.
כשהפכתי לאם הכרתי זוגיות חדשה. זוגיות כל כך טוטאלית וראשונית כמו שלא הייתה לי לפני כן. הבועה הדייאדית שלי ושל שייה – ביתי הראשונה. זוגיות שנירקמה לה בחוטי משי, יום אחרי יום בתשומת לב וסבלנות. הזוגיות הזו כמובן קצת הרחיקה אותי מהזוגיות עם יותם וגרמה לעוד מסע זוגי מאתגר שתודה לאל העמיד אותי במבחן זוגי איכותי ביותר ודחף אותי לטרנספורמציה אמיתית בכל התפיסה שלי לגבי זוגיות. אחרי שיצאנו מאיזון באופן דרסתי ועברנו משבר כבד אחרי הלידה הראשונה, בלידה השניה נדחפנו לשינוס מותניים וכוחות מחודשים על מנת לשאת את המערכת המשפחתית שלנו בארבע ידיים. ועד היום אנחנו באופן מופתי עושים פיין טיונינג. גם כשסוטים מהדרך חוזרים שוב, גם כשניסגרים אחד לשני נפתחים שוב, גם כשמתבלבלים נעמדים שוב ומתבהרים יחד וכך צומחים זו לצד זה וביחד.
מכיוון שמסעותי עם נושאי הזוגיות רבים הם ועדין, יום אחד רשמתי את המילה זוג (בכתב),על דף פשוט.
לרגע אחד, להפתעתי הרבה ניגלה לעייני צורה מופלאה, שסיפרה לי בפשטות אודות זוגיות וחוקי המרחב הזה. מייד זרמתי עם הידע המדהים הזה שפרץ אלי מתוך האותיות העיבריות והנה אני פורסת בפניכן את משנתי הקצרה על זוגיות, עד לרגע זה.
איחוד מתוך הפרדה ברורה: הרגשת היחד השלמה, כשכל אחד עומד מול השני שלם בפני עצמו. לדעת את גבולות העצמי וגם לראות את גבולות האחר וככה להרגיש את הגבולות המרחב המשותף. לדעת את הגבולות של עצמי ועם זאת לפגוש את נקודות ההשקה בהם אנחנו גוף אחד ומערכת אחת. להתערבב אבל עדין לישמור על הצבע הראשוני, לצמוח ביחד ולשמור כל אחד את שורשיו, להתחבק לב אל לב ועדין להרגיש את המגע.
מבט מראה: כשאנו מסתכלים בבן הזוג אנו מסתכלים במראה שבחרנו לחיות איתה את חיינו. המראה משקפת לנו את עצמינו ומספרת לנו על הבחירה הזוגית שלנו. הסתכלות במראה מאפשר לי לצמוח, מאפשר לי להכיר מה שייך לי ומה שייך לאחר, משקף לי את דמותי ומזכה אותי בלהיות שיקוף עבור האיש מולי. לראות את עצמי באחר, לראות את האחר כעצמו, ללמוד מתוך התבוננות את התגובה המיידית שיש לנו אחד לשני ביחסים הזוגיים שלנו ואיך היינו רוצים שהיא תהיה.
הפניית מבט זה כלפי זה: כשאנחנו פונים אחד כלפי השני אנחנו מפנים גם את ליבנו לשני. משדרים את האהבה הזוגית באופן ישר זה כלפי זה. כל אחד קיים במעייניו של השני. כל אחד מתפנה אחד עבור השני. כפי שאנו מביטים זה בעייני האחר ומצטייר לו קו דימיוני מעומק העיניים של האחד לשני, כך גם נוצר לו קו חיבור לבבי, קו חיבור מנטאלי, קו חיבור יצרי ומיני המושך אותנו להמשיך את המפגש אחד עם השני. וכשאחד עומד מול השני באמת, והחיבור מתהדק, מתחזק, קורם עור וגידים, יש שם מקום רק לשנינו.
שיח בגובה העיניים: כשהשיח הוא בגובה העיניים, אפשר לשאת אחד את השני. ההדדיות משתקפת זה בעייני זה ומאשרת אחד את השני. אפשר גם לתמוך וגם להיתמך. אפשר לא להסכים ובכל זאת לקבל את מה שהאחר מביע. אפשר להיות בשני צידי המתרס באותה העת. אפשר להרגיש נוח, אפשר לנוח. אחד יוכל להחזיק כלי שנמזגו אליו מי הידע של השני, להחזיק בו גם כשהם כבדים ומיגעים, גם כשהם נוגדים את דעותיו, וגם לדעת להחזיר את הכלי באהבה כי לא טעם לשפתיו. במקרה אחר גם לשחרר ולשפוך אותם כשסיים איתם, מתוך כבוד וקבלה לאותו השני ומימיו. מצד שני, לדעת לשפוך את מימי הידע של האחד לכלי של השני באופן מזמין, בכמות הנכונה לכל עת, ובכבוד רב ליכולת ההכלה שלו. ואפילו אם השני אינו מוצא בהם עניין, לוותר לו באהבה והערכה ולשחרר אותו ועדין לשמור אותם כערך עבור עצמו.
באהבה לדרך שלי, לדרך שלכן
"הלך המחשבה האמהי" כפי שטבע דניאל סטרן, היא בעצם תפיסת החיים החדשה שנולדת אצל האם אחרי לידה, הכוללת בתוכה את העולם המנטלי שבו מתעצבת הזהות החדשה והתחושה של היותה אם. אחד הגורמים המשפיעים ביותר על תפיסה זו, היא העובדה שמרגע זה ואילך היא האחראית השומרת על החיים של תינוקה. אחריות אימהית זו מיומנות חדשה לגמרי שלא למדנו עליה בשום מקום מסודר. היא אמנם טבעית אצל רובינו, אבל המפגש הראשוני איתה הוא גם פתאומי ואינטנסיבי. האחריות הזו באה לידי ביטוי בשאלות כמו: מתי נחסן? להוציא אותו כשקר מידי או חם מידי? מתאים לבוא איתו ל…, אני יניק אותו או אני ישלב עם תחליפי חלב? מתי אני יכניס אותו למסגרת? מה המסגרת הנכונה עבורו? איך להרדים אותו שישן הכי טוב? ועוד.. ועוד…. ועכשיו, כשהשאלות הוצפו מישהי פה גם צריכה לתת את התשובות! אם אין לנו תשובות נחרצות, אז אנחנו ניפגשות חזק באחריות הזו, כי משהי צריכה עכשיו גם לבדוק, להיפגש במה מתאים לה ומה הדעה שלה, על משהו שמיימיה לא הייתה צרכיה לדאוג לגביו לפני כן. וכן זו צריכה להיות את והיא ואני. ה"אחריות הבלעדיות" לחייו.
בתור אמהות קיבלנו מינוי חברתי להיות ה"אחראיות הבלעדיות" לתינוק, מה שניקרא, ברגע שהוא בוכה או מבקש משהו, הפניה המיידית תהיה אלינו, גם אם האב ממש מעבר לפינה. מסתבר שהמינוי הזה קורה גם באופן טבעי אצל רב הזוגות. האב פונה לאם האחראית על צרכיו של התינוק והאם פונה לעצמה. הרבה פעמים, תחושת ה"אחראיות הבלעדית" מפרפרת בביטנה של האם גם כשהתינוק נימצא עם האב והיא בכלל מבלה עם חברה באיזה בית קפה. כמה פעמים כבר קרה לכן ששאלתן את עצמיכן: למה שהוא מגיע הביתה הוא לא שואל אם הוא אכל ומתי? אם הוא חירבן? וכמה הוא ישן?….הוא פשוט לא לוקח על עצמו את התפקיד של האחראי על התינוק! לעומת זאת, ואם כבר העלנו את הסוגיה, מונחת על כתפיו אחראיות לא פחות כבדה, האחריות לפרנס את משפחתו. אז אפשר להבין ולחמול ולקבל זאת באהבה. זה פשוט כך! זה חלק מהשוני הממש ביולוגי בנינו בתקופה הזאת של החיים המשותפים שלנו. חלוקת האחריות על הבית והסידורים תלויה בכם, אבל לרוב במובן הזה, האם היא האחראית לטיפול בתינוק.
תחושת ה"אחריות הבלעדית" היא תחושה של דריכות בכל רגע נתון. אנחנו חיות אם חצי אוזן לתינוק וחצי אוזן לחברה שאיתה נפגשנו או במקרה אחר חצי אוזן לתינוק וחצי אוזן למכונת כביסה שצריכה לסיים… התחושה הזאת לאורך זמן יכולה לעלות לנו בבריאות ועלינו לזכור מידי פעם (כשמתאפשר) רגע לשחרר את המערכת, לשחרר באמת את שרירי הגוף, את המתח שהצטבר ולנשום באופן עמוק, כדי לאגור כוחות להמשך חיי האמהות הדרוכים.
גודל האחריות שלקחנו על עצמינו היא עוד יותר רחבה מזה. אחד הנושאים הנחקרים ביותר בעולם הוא קשר אם-תינוק, מכיוון שיש שם השפעה עצומה על התפתחות האדם באופן פסיכולוגי. כאימהות אנחנו גם אחריות לגדל אותו, לקיים אותו באיזון נפשי, ולהראות לו את העולם, באופן שיציג לו מערכת שלמה בה הוא יוכל לבחור להתממש ולהביא את עצמו לידי ביטוי בדרכו האישית והמיוחדת. יש לנו את האחריות להיות מודל ראשוני לתינוק, לרשמיו הראשונים על העולם. משא האחריות הזה יכול מאוד להרתיע אותנו בגלל המשקל, אבל אם אנחנו סומכות על עצמינו, אז זה יכול גם לשמח אותנו שבעצם, אלו אנחנו שנתמוך בו בדרכו. הפחד הוא כמובן להעביר אליו את הדברים שאנחנו פחות אוהבות בעצמינו ובסיפורים המשפחתיים שלנו. לעומת זאת קיימת אצלנו תחושת ביטחון טבעית, להעביר אליו דברים, שאיתם אנחנו שלמות ובהם מאמינות ויודעות שהם טוב טהור ורוצות שיהיו מנת חלקו גם. ההאחריות פה היא קודם כל להיות ערות לכך שזאת האחריות שיש עלינו בתור ההורים של הגוזל הזה. כמובן שכולנו טועות וניטעה בדרך, אך לפחות יש לנו את הבחירה לעשות את הטוב ביותר שאנו לומדות בדרכנו האימהית.
לסיום: קודם כל אני רוצה לחבק אתכן כי איזה מזל שיש משהי כמוכן שלקחה על עצמה את התפקיד הכל כך משמעותי הזה ועושה אותו עם כל ליבה גם ברגעי קושי. בלעדיכן הגור הזה לא היה שורד! ולכן אתן סופר חשובות אל תשכחו את עצמיכן בדרך!
לכל אחת יש את מד האחריות שלה, שהיא לוקחת והולכת על פיו אם זה בפן הפיזיולוגי או הנפשי-מנטלי. אל תסתכלו על מידת האחריות של אם אחרת, תסתכלו קדימה למה מידת האחריות שמתאימה לכן. הדריכות שאתן חיות בה היא חיונית, בריאה וטבעית וכל תגובה אחרת שמתקבלת מהחברה כמו, מה את בלחץ? תרגעי הכל בסדר איתו, תשבי רגע בשקט, וזה גורם לכם רגשות אשם על המתח שאתן חוות, אז תזכרו שהכל בסדר איתכן זה אחד ממאפייני השלב הזה וטוב שכך!
לגבי מה שנעביר אליו. אנחנו בהחלט הולכות להעביר אליו את המסורת המשפחתית על יתרונותיה וחסרונותיה, רק הפעם זה יעבור דרך הצינורות שלכן, מה שאומר וזוקף לזכותכן את הכבוד להיות אלו שצובעות עבורו את החיים בצבעים שאתן בוחרות, לא משנה איך היתה צבועה הילדות שלכן. האחריות האימהית היא מיומנות אינסטינקטיבית שמשתבחת עם השנים. כשאני פוגשת אמהות לילד שלישי, הן כבר יושבות מרווחות ונינוחות בתוך האחריות הזו מההתחלה, היא תמיד תהיה חלק מאיתנו ותלווה אותנו בכל צומת בדרכינו האמהית.
עברנו יחד את ההריון, צלחנו ביחד ובהצלחה רבה את הלידה, עכשיו אנחנו שלושה. אנחנו עדין בזוג אבל שונה…שונה מאוד, זה לא ממש מרגיש כמו פעם. זה מרגיש כמו שניים שדואגים לשלישי אבל כמעט ולא ניפגשים בניהם. איך שורדים את השלב הזה ושומרים על הישות הזוגית?
לכל מי שחשב או חשבה שהסתיימה הזוגיות ומה קורה פה לעזאזל? רגע אחד היינו מאוהבים וברגע הבא אנחנו בשני עולמות שונים ובקושי מתקשרים. אז ככה : הזוגיות קיימת, הכל בסדר, יש אהבה, יש קשר, יש יחד, רק הכל ניראה אחרת, צבוע בצבעים חדשים. בדיוק כמו כל אחד מכם!
את – הפכת לאם ועם זאת את עדין את עצמך, רק אחרת, כל המהות שלך היא יותר רחבה, עושה יותר, מכילה יותר, יודעת יותר, מאותגרת יותר, הלב שלך קיים גם בתוכך וגם קשוב בדריכות לגור שלך. אתה – הפכת לאב ועם זאת חייך נישארו מבחוץ מאוד דומים למה שהיו, רק קיימת בך עוד תחושה חדשה, אחריות חדשה, דריכות להגן ולפרנס את משפחתך הקטנה. הזוגיות – עדין קיימת, יד ביד עם ההורות, לכן זה אותו הדבר רק בנוסח שונה: שני הלבבות שהיו רגילים להביט אחד בעייני השני, כרגע פונים באופן מאוד מסור ודרוך כלפי השלישי. גור האדם הקטן והניזקק, הצורך טיפול מאוד קרוב והמון תשומת לב, כולל הזנה, תנועה וחום גוף. אנו חיים בעולם שכזה בו ישנם 24 שעות ביממה ומתוכם 22 שעות שהן עמוסות בכל דבר אחר אפשרי, כמו מטלות הבית וסידורים, עבודה, משפחה, חברים, עייפות, הנקה, אין-ספור דקות של נסיונות להוציא את הגרעפס או להקל על הגזים. כך שבעצם אחרי חישוב פשוט, בעצם נותר זמן קצוב מאוד ולעיתים בשעות טרופות, על מנת שוב לעמוד זה מול זה ולממש את הכמיהה לזוגיות הזאת של פעם – זאת עם הבילויים, הרומנטיקה, הסקס, הספונטניות, הסרטים ביחד, ארוחות לילה, נסיעות בסופ"שים ועוד…
האתגר הזה הוא בהחלט לא פשוט! הזוגיות הופכת להיות מאוד פונקציונלית, כל הזמן מתקשרים בישיבות צוות ומחלקים הוראות עבודה בשביל להחזיק את כל המערכת הזו. לרב החלוקה לא שווה ומאוד שונה ממה שפינטזנו לפני הלידה, כך שמתחילות לעלות ההשוואות והתחרויות לגבי מי סובל יותר. בעיקבות זה גם מאגרי הכעס, התיסכול, האכזבות והקשיים עולים על גדותיהם. שניכם כל כך רוצים שזה יעבוד טוב ויהיה בנעימים, אך התלות אחד בשני מרגישה כבדה, במיוחד ברגעים בהם שניכם זקוקים לרגע של נשימה, חופש ועצמיות. הירידה המאוד משמעותית בקיום יחסי מין, היא לעיתים בלתי ניסבלת. לעיתים רק בצד אחד של המשוואה ולעיתים בשניהם. התחושה הזאת שאחד האקטים הכי חזקים שאישרו את האהבה והאינטימיות בניכם כמעט ולא קיים יותר, ושלא לדבר על התשוקה והצורך בפורקן מיני שלא בא על סיפוקו – די מטריף חושים. בנוסף לכל אלו החיים שלכם נראים כל כך אחרת, זה מרגיש כאילו וכבר אין שום דבר במשותף חוץ מהגור הקטן שנוסף לחייכם. כל אחד חי מציאות כל כך שונה ומאותגרת. זה עלול להראות במסך ההורמונאלי שמשהו פה השתבש בצורה רצינית, אבל אני רוצה לומר באופן חד משמעי כדי שכולכם תדעו – הכל בסדר. זה יעבור. זו רק תקופה. וכן… זה אחד המשברים הגדולים ביותר בחייהם של זוגות רבים!
איך זזים הלאה משם? קודם כל נרגעים. משתדלים להיסתכל באופן בהיר על המציאות ולראות שאתם בהחלט עוברים עכשיו שינוי מאוד גדול בחייכם. הסתגלות זה לא דבר קל ולכן אפשר להיות רכים ואוהבים כלפי עצמיכם וגם כלפי בני הזוג, כי גם ככה קשה. הדבר הבא הוא להודות בשיחה שקטה ורגועה, ולא באמצע ריב, שאנו נימצאים במצב לא פשוט, שאנחנו עייפים והגוף שלנו כרגע רגיש ועמוס במטלות וטירדות רבות, שאנחנו אוהבים אבל לפעמים זה מרגיש שאנחנו לא, שאנחנו רוצים להיות ביחד אבל לפעמים כבר לא יודעים מה זה אומר, שאנחנו שנינו רוצים לחיות ביחד חיים משפחתיים טובים ונעימים אבל כרגע מאוד קשה לנו! ואם תרצו אפשר גם להתחבק אחרי זה וגם להיסתכל בעיניים לכמה רגעים (בתקווה שהגור ישן ונותן לכם את הזמן הזה) ועכשיו אתם יכולים להמשיך לקרוא יחד!
אם תוכלו לשים את תשומת ליבכם לשלושה דברים חשובים הם יוכלו להקל על חייכם:
1. התקופה הזו דורשת להיות בשיתוף פעולה גדול יותר מבעבר ומכיוון שהאינטרסים שלכם עולים ביחד באותו הקנה: על כל אחד למצוא את משאבי האהבה והערכה שלו לעצמו ולא להזניח את חייו הפרטיים והפנימיים. על שניכם חלה האחריות לדעת להישען ולקבל תמיכה וגם לדעת לתמוך בשני ולתת לו אוזן קשבת או כתף לבכות עליה. כנסו לרגע לנעליו של השני ותראו אותו. באמת. כשתתנו לו מבט הכרה על תפקידו החדש – זה יכול לשנות לכם את כל היום!
2. העומס דורש מאיתנו להיות מחוברים לצרכים שלנו על מנת שנוכל לבטא אותם החוצה ולהעזר – כן! אנחנו צריכים עזרה ביג טיים! אנחנו צריכים תמיכה חיצונית (כלכלית, רגשית וגם שמישהו יכין לנו אוכל!) כשאנחנו משתפים אחד את השני בקשיי היום יום שלנו, זה מחזיר מיד תחושה של אינטימיות ושותפות. כשאנחנו משתפים גורם אחר חיצוני שיכול לעזור ומבקשים ממנו את העזרה הרצויה, אנחנו דואגים לעצמינו לתמיכה רחבה יותר, וזה מגדיל את הסיכויים ליותר נינוחות גם בזוגיות וגם מול התינוק.
3. המפגש היומי בין הבא מבחוץ לבין הנמצאת בבית. חווית המפגש לרב מלווה במתח, צפייה ומיד לאחריה אכזבה וגם כעס. הרגע הזה כל כך משמעותי ביום שלנו בהקשר הזוגי והוא יכול להראות אחרת. השאיפה היא שיתרכש מפגש אמיתי בין בני הזוג, התחברות מחדש, גילוי של איפה כל אחד ומה הוא צריך, פניות לראות את האחר לרגע, גם מתוך הקשיים האישיים. במפגש עצמו אפשר לקחת דקה ולשים הכל בצד, את התינוק, את הכלים, את הפיפי, את הצורך ליפול על הספה ולהרים רגליים, את השיחה שניכנסת או את הריב של אתמול בערב. לעצור הכל לדקה, להתחבק, להרגיש את הגוף אחד של השני, להיסתכל בעיניים מקרוב ולראות איפה כל אחד נימצא, להגיד משפט קצר על מה קורה איתי (אני גמורה. אני תשוש. אני חרמן. אני עייפה. הלווי ויכולתי להתאוורר קצת, הלוואי ויכולתי לבלות יותר זמן איתך….. ועוד כל העולה על רוחכם). ורק אחרי שפיניתם דקה אחת ביום לזוגיות, אפשר לחזור לתוך שצף החיים ולהתפנות לסידורים, לצרכים האישיים, למטלות ולתינוק.
לסיום:
מילה אליכם הגברים – אינטימיות קיימת גם בחיבוק, גם בשיתוף רגשי וגם במבט עיניים! וזה חלק מאוד גדול מהאינטימיות שהנשים שלכן צריכות כרגע. הגוף הנשי עובר מהפך הורמונאלי מאוד רציני שמשפיע על כל המערכת הנשית. הן מקבלות את החום והמגע הגופני לאורך כל היום עם התינוק וגם את תחושת האהבה והקירבה שהן זקוקות לה. יכול להיות שהן לא מרגישות חושניות וגם יכול להיות שהן פשוט באמת מעדיפות שינה על סקס כרגע, כי הן בטוח מאוד עייפות. הן עכשיו פחות חושקות וצריכות את המגע המיני הזה – זה מוכר וטבעי. האינטימיות שביחסי מין היא פחות אופציונלית לעכשיו – אבל אני מבטיחה לכם שזה יחזור! וחוץ מזה רומנטיקה שיש במבט עיניים וחיבוק שאוהב באמת, יכולה לפתוח ברגע את הלב שלהן!
מילה אליכן הנשים – גם אם זה לא לגמרי ניראה ככה, גם לגברים שלכן השתנו החיים. החוויה שלהם מאוד שונה משלכן, ולכן מאוד קשה לתפוס אותה. בכל מערכת שבה הם נימצאים הם חווים תחושה שלא לגמרי מרוצים מהם וגם כל הזמן דורשים עוד. בעבודה, עם החבר'ה, מאמא שלהם ובנוסף כשהם מגיעים הביתה, התיפקוד האבהי או הזוגי שלהם, מקבל ביקורת, זה יכול פשוט לרסק אותם. להיות גלגל ההצלה שלך זה לא פשוט ובכלל להפוך בן לילה מגבר מאהב למגן ומפרנס, יכול להעלות תחושות כבדות על נפשם שמתחת לכל הפאסון גם היא רכה. משקל הפרנסה וההגנה הוא כבד מנשוא וגם להם מגיע הוקרה, מנוחה, מילה טובה, ותשומת לב. הם לא ידעו שהנשים שלהן יהפכו בן לילה לעסוקות כל כך סביב יצור אחר. הם זקוקים למגע לאהבה ולחום.
ואם שרדתם עד פה, אז אתם יכולים ומסוגלים, זו תקופה שתעבור, אתם תתחשלו, תתבגרו, ותמצאו בתוככם כוחות חדשים! וגם הילדים שלכם יוכלו לגדול וללמוד את התנועה הזוגית הזו מכם, של לשאוף לאהוב ולהיות ביחד גם ברגעים של קושי ומשבר.
איתכם בדרככם! באהבה רבה
בחודש וחצי הראשונים אחרי הלידה עוד דיממתי. כל נהר החיים הזה נישפך ממני ללא הפסקה. הבנתי שהגוף מתנקה. כל מערכת הרבייה, הוגינה, הרחם וצוואר הרחם ביקשו לנוח ולהתנקות, בקשו להתאזן מחדש, לעכל את הקרעים הפנימיים את ההתרחבות הפתאומית, את הלידה, בדיוק כמוני. שמשהו אחר יכנס לשם? אין – מצב!
מזל שיש את זמן הקודש "משכב הלידה" שפוקד על כולנו לשכב, לנוח להתכנס, ולקחת פסק זמן מהחיים כדי ליצור את ההתחברות הראשונית הזאת עם פרי בטננו. מזל שהזמן הקדוש הזה ידוע בקרב הציבור, כך שזה מאפשר לנו לנוח מלתת את תשובה שכולנו מרגישות אותה ומפחדות להסתכל עליה ולגלות שהיא נכונה: אין לי חשק! אני לא רוצה קרבה מינית! אני רוצה ספייס, לא רוצה שגם הוא ידרוש ממני מגע ועונג! אני במצב הורמונלי ורגשי רעוע, אין לי יכולת להכיל את זה! אני יודעת שזה מאכזב אבל לא בא לי עליו! לא רוצה שייגע לי בשדיים, הם כואבים! פשוט אין לי כוח! סקס לא מעניין אותי עכשיו!
אחרי ארבעה וחצי חודשים עדין לא ממש הייתי בעניין. להתקרב, לאהוב, להיות באינטימיות, לשחרר את כל מערכת הדריכות הזאת ולהיכנס למוזה סקסית, שובבה, ספונטנית, קלילה, פתוחת לב ומשוחררת אגן וירכיים? איך בכלל עושים את זה? התינוקת תהיה לידיינו או שנלך לחדר אחר? מה אם היא תקום באמצע? מה אם בדיוק שהיא ישנה לא יבוא לי? אני זקוקה לחיבוק ואינטימיות יותר מאשר סקס, אבל הוא פשוט רוצה סקס, איך נגשר על הפער הזה? אני לא מוכנה לזייף וגם לא מוכנה להיכנס לאינטימיות הזאת לא שלמה עם עצמי! מתי יחזור לי החשק המיני? אולי לעולם לא? איך אני יספק אותו? חוצפן! זה מה שיש לו בראש בזמן שאני עוברת תקופה כזו לא פשוטה…..
זה אחד המשברים המשמעותיים בזוגיות אחרי לידה: ירידה בתדירות קיום יחסי המין.
אצל הרבה זוגות לפני לידה, סקס הוא אחד האקטים המשמעותיים ביותר לאישור של קיום אהבה ואינטימיות בניהם. בשנה הראשונה אחרי לידה התדירות של קיום יחסי מין יורדת באופן קיצוני וזה יוצר אשליה של סיום הזוגיות האינטימיות והאהבה. כאן מתחיל הגילוי של האיטימיות החדשה שנוצרת, אשר איננה נישענת על 'התניית אהבים' בלבד. אצל רוב הנשים יש הפחתה בתשוקה המינית כתוצאה מעייפות ועומסים. אם נביט רגע בתהליך שעובר על האישה, מהרגע שכנסה להריון ועד 9 חודשים אחרי הלידה, גופה מתקיים בחוויה של שינוי מהיר ותמידי הדורש הסתגלות הורמונאלית ורגשית בכל עת. אחרי הלידה כשהיא מניקה נוצר שחרור של הורמון האקסיטוצין, מכווץ את הרחם, תומך ביצור חלב, מרגיע ומפתח את האהבה וסבלנות כלפי התינוק ויכול לגרום לעונג רב ולמלא את האם באהבה. בנוסף במשך היום האם נמצאת במגע אין סופי עם התינוק שדורש המון תשומת לב – כגון החלפה, תזוזה, הזנה ומגע – זה לוקח הרבה מאוד משעות היום וברגעים שאין את הדרישה הזו, גם היא רוצה רגע מנוחה לעצמה עם עצמה. העייפות, הרצון לחופש ממגע וצורך של אחר ותחושת הסיפוק שקיימת בהנקה, שמה את הצורך במגע ואהבה מענגת מבן הזוג בתחתית סדר העדיפויות. באופן כללי נשים מעידות שמעבר בין המגע (החושני אך לא מיני) עם התינוק למגע החושני והמיני עם הגבר אינו פשוט ברמה הרגשית, והחשבון הפשוט של שעות שינה מול קיום יחסי מין מצדד בשינה. בהתחלה המשאבים הרגשיים והאינטלקטואלים כולם מופנים אל התינוק וקשה למצוא עוד גם עבור אינטימיות עם בן הזוג. המעבר בין תודעת ההורות לתודעת זוגיות ואיך להתאים את עצמנו בצורה שונה בכל פעם, שובר את האפשרות לספונטניות ולכמיהה "פשוט להיות". הציפייה הזאת לרומנטיקה עלפי הדימוי הישן מלפני הלידה מרסקת אותנו, הכל השתנה וגם התפיסה הזאת, כבר לא תואמת את המציאות. הקושי הוא מורכב ויכול ליצור ריחוק ופגיעה הדדית בין בני הזוג. והתקופה הזאת בהחלט מאתגרת. תחושות אלו מאוד לגיטימיות ונורמליות אחרי לידה ואכן משתנות עם הזמן שעובר. בתוך תהליך ההסתגלות לחיים אחרי לידה, בני הזוג נפגשים מחדש עם המונח "זוגיות", וגם שם, יש תהליך של התרחבות הזהות הזוגית, המינית, והאינטימית. זה נושא רגיש מאוד ונוגע במקומות לא פשוטים בחיי היום יום שלנו ועם זאת מרתק, מחדש את הניצוץ, דוחף לריפוי ויכול להקפיץ את רמת האינטימיות והזוגיות למקום הרבה הרבה יותר משמעותי משהיה….
למידע נוסף על זוגיות ועוד.. אחרי לידה, מוזמנות לעקוב אחרי הבלוג – ולהרשם…
ובנוסף…. מפגש היכרות לקראת הקבוצה הבאה לאמהות ותינוקות בתל אביב בנושא: אינטימיות זוגית אחרי לידה
ב 11/6, ברחוב קרני 5, רמת אביב, תל אביב מ10:00-12:00
10:00-10:20הגעה, קפה ונישנושים.
10:20-11:00 היכרות ראשונית.
11:00-12:00הרצאה בנושא "האינטימיות הזוגית אחרי לידה"
במחיר הכרות של 35 ש"ח.
להרשמה: שיקמה יזרעאלי
0527711303 | imahuti@gmail.com
כולנו נשים עם תבונה רגשית, מחוברות לאינסטנקטים הכי הישרדותיים, גם אם נירצה וגם אם לא. הגוף מפוצץ בהורמונים מכל מיני סוגים, עולים, יורדים, מתאזנים ושוב עולים. החושים מחודדים שמה יהיה בכי או משהו אחר או אולי איזה גורם זר (בדמות חבר, חמה או איזה דודה) חסר רגישות יגיע ויאיים על הגור שלנו. הדריכות ממלאת אותנו באדרנלין והעייפות נאבקת מולה. לשחרר? איך עושים את זה? לשחרר, להירגע, להירדם כמו תינוק…. נישמע כמו חלום שמתפוצץ ברגע ראשון של ציוץ.
"אני רעבה, לא אכלתי כבר כמה שעות, לפחות זכרתי לשים כוס מים ליד כורסת ההנקה אז אני שותה, בזמן שאני יושבת שם בין 6-12 שעות ביום (לסירוגין). המציאות הזאת במצב צבירה של slow motion, הייתי כל כך רגילה ללכת, לבוא, לעשות, לעבוד, לצאת…..פתאום כל היום בין 4 קירות, לרב לבד (בנפרד מחברת המבוגרים), לרב בפעילות חדשה שמסעירה ומבלבלת אותי מחד ומעלה בי תחושת משמעות עמוקה מצד שני. אני מרגישה כזו אחריות על הכתפיים, כמה קל אם רק יכולתי להרגיש ששנינו נושאים אותה ביחד, אני סוחבת עם עצמי איזה כמה תחושות קשות לגבי זה כבר מלפני יומיים…."
המצב החדש הזה מצריך המון אנרגיה של הישרדות, זאת אומרת, מתוך השינוי המשמעותי שארע, נוצר מצב של הסתגלות והכרות מחדש עם עצמינו, בעצם סוג של משבר זהות. באנה ניראה איך נוכל להקל על עצמינו….
הכרה במצב : עצם ההכרה בעובדה שאנו נמצאות בעיצומו של תהליך הכרות חדש עם עצמינו ועם מערכת התא המשפחתי החדשה שלנו, מקל על הידיעה שהתגובות שלנו (חריגות ככל שיהיו), הן נורמליות לחלוטין בעת התמודדות עם חיים אחרי לידה.
רגשות : שיתוף רגשי ודיבור עם אנשים קרובים לנו כמו בן זוג, אמא, חברה, או כל אחד שאנו רואים בו חלק ממעגל התמיכה שלנו, עוזר לפרוק את המתח ולקבל פרופורציות אחרות ותובנות אישיות, אליהן לא היינו יכולות להגיע לבד מתוך היום יום האינטנסיבי שלנו.
התרחקות : התרחקות מדברים הגורמים לנו לחוש במתח, לחץ ובילבול, מאפשר לנו לייצר לעצמינו סביבה רכה ותומכת להיות בה בזמן שברירי ועמוס רגשית זה. גם אם גורמים אלו הם משהו בבית, או בני משפחה חברים וקולגות, אפשר ליצור ריחוק עד שיהיה ניתן לעמוד בביטחון ושקט מולם שוב.
הרפייה : שיחרור והרפייה הן תחושות המביאות אותנו לבהירות, רגיעה ושמחה פשוטה. ישנן טכניקות רבות לשחרור והרפייה ולכל אחת ואחת מתאימה דרך אחרת. אם זה ספורט, מדיטציה, כתיבה או שיחה מעצימה. תרשו לעצמכן להשתמש באמצעים אלו בכל רגע שעולה בכן הצורך.
חברת נשים ופעילות : ישנן מחשבות מטרידות ורגשות קשים שמתקיפים אותנו בעיקר ברגעים שאנו לבד. כשאנו בחברת נשים נוספות או פעילות שאנו אוהבות לעשות, יש שם בפשטות מן הריפוי הטבעי.
את מורכבת מכל כך הרבה זירות חיים דרכם את נושמת.
אמא, אישה לאישך בעלך , שכירה או עצמאית בתחום עבודתך, מנהלת הבית של משפחתך…, חובבת…יצירה כזו או אחרת, שליחה של…מסר כזה או אחר, פועלת למען…בסביבתך, חברה של…, בת של…, נכדה של…, גיסה של… והרשימה עוד ארוכה ומפותלת. בכל רגע, את מתגלה דרך אחד או יותר מצעיפי זירות חייך, העוטפים אותך לזמן מה עד שיגיע תור הצעיף הבא. מה קורה במעברים בין העולמות הכל כך שונים… כמה נעים היה לדלג בנינוחות ובקלילות בניהם ולהתגלות כל כולך במלאותך בכל אחד מהם. הזמן הוא קבוע ומקובע ואין להזיזו אחרת מאשר תזוזתו. ואת, רוקדת לך בין כל הזירות, מקפצת, הולכת, רצה ולעיתים אך פוסעת באיטיות רבה.
האם התרחבה זהותך האמהית לתוך שאר הזהויות שלך, או שהזהויות השתלבו להם בתוך האמהות החדשה? איך נישמעת ההגדרה החדשה שלך אחרי הלידה הראשונה או השניה או השלישית או…? מי את, זאת, רבת התפקידים? מתגלת הצעיפים? מבטאת עצמך בערוצים השונים? נוגעת באופנים הנחשפים שלך?
מוזמנת להצטרף לחגיגת המציאות החדשה ומציאת עצמך בתוכה.
אתמול כשלקחתי את שייה מהגן, הופתעתי לראות בידיה את הפיג'מה שלה, שהשארתי בסודיות עבור שולה, אמא של ירדני. באותו הבוקר השאלתי לה את הפיג'מה של שייה והנחתי בתא של ירדני, כדי שתאסוף אותה אחרי הצהריים ויהיה לירדני "תחפושת פיג'מה" לשבוע פורים בגן. מכיוון שראיתי שזה יעורר עניין השתדלתי לשאול את שייה בעדינות, "איך הפיג'מה הגיעה לידיך?" והיא אמרה לי באופן חד משמעי "אני לא רוצה לתת לירדני את הפיג'מה שלי". אני התכווצתי בתוכי, הרי אמרתי לשולה שאני יעזור לה למצוא והבאתי לה במיוחד מאצלנו. באופן מיידי ללא שיקול התחלתי לשכנע אותה שלירדני אין פיג'מה ואולי כדי שניתן לה כדי שתהיה לה תחפושת, אנחנו אוהבים לתת, זה נדיב לתת, לפעמים חברים נותנים לנו ולפעמים אנחנו נותנים לחברים – בטח לשייה זה היה נישמע כמו מנטרה של מידע לא מעניין שניכנס מאוזן אחת ויוצא מן השנייה ללא מפגש אמיתית עם תאי ההבנה. שייה הייתה בשלה. אמרתי לשולה שהייתה קשובה לשיחה, שאין מצב שירדני תקבל את הפיג'מה, כשבתוך תוכי אני רוטנת ולא מבינה למה שייה כזו עקשנית ומה הבעיה שלה.
נכנסנו לאוטו לסוע הביתה, ראיתי ששייה עוד לא רגועה, קצת עצבנית וקצת מתוחה וכמובן גם אני. שאלתי אותה באוטו "מה קרה? את לא רגועה. את רוצה לספר לי למה את כועסת על ירדני" וניסיתי לדובב אותה לדבר על מה היא מרגישה ואולי לספר לי על משהו שקרה. היא שוב ענתה בעיקשות "אני לא רוצה לתת לירדני את הפיג'מה, זה שלי!", החלטתי לשחרר הרי היא עוד לא בת שלוש וכל מהות קיומה כרגע, היא תהליך של ספרציה, הבדלה בין מה שלי ומה שלא שלי. היא ידעה בוודאות וגם צדקה – זה שלה! ליבי התרכך ועניתי לה "בסדר גמור אני מכבדת את זה ולכן שמתי אותה בתיק והיא באה איתנו הביתה חזרה". לפתע היא השתתקה וחשבה לחצי דקה ואמרה בקול שקט "אבל אני כן רוצה לתת לה….אחר כך".באותו הרגע זה הכה בי, המולפאות שפורצת מתוכה כשאני נותנת לה מקום להיות כפי שהיא.
כל אחרי הצהרים הייתי עם שנייהם (שייה ואוריי) לבד באופן מכוון, פשוט רציתי להיות איתם בבית אחת על שניים. קנינו משהו מתוק באלונית ליד הבית ונסענו לשבת במרפסת ולאכול חמשושים ואגסים. חלק מהזמן ישבתי איתם ולרגעים גם התפנתי לאירגון הבית ועל הדרך אמרתי לשייה "תהי פה במרפסת עם אוריי אני הולכת לשים מכונת כביסה ותראי שהוא לא יורד" והלכתי. אחרי 3 דקות אני חוזרת ורואה את שייה דוחפת את אוריי לריצפה בהיפהון ואת הראש שלו נמעך עם הפרצוף על הדק וקולו הצרוד בוכה בצרחה שקטה. ואת שייה אני רואה יושבת עליו בכל הכוח. התגובה הראשונית שלי הייתה כזאת: רצתי לשייה הרמתי אותה בבת אחת במהירות ולקחתי אותה לספה בסלון הושבתי אותה באסרטיביות וצעקתי עליה "לא לזוז". ניגשתי לאוריי וראיתי שכולו דביק ומלוכלך מהנישנושים אז הפשטתי אותו במהירות שתפתי לו ידיים בעודו בוכה ומתייפח. באותה עת אני שומעת את שייה בוכה וצורחת מתסכול ואז כבר נפל לי האסימון.
ליבי ניחמץ וכולי התבאסתי, היא שמרה על אוריי שלא ירד מהמרפסת, באופן אלים אומנם, אבל תכלס היא עשתה את מה שביקשתי ופעלה בעיקבות הצפייה שלי, וקיבלה על זה עונש וצעקות…איזה תיסכול איום, זה פשוט לא היה פייר! נשמתי כמה נשימות ובאתי אליה. הרמתי אותה לידיים שלי מתוך רגשות אשם ורצון לפיוס וכתגובת נגד היא דחפה אותי בעטה באויר ובכתה. לבסוף היא נירגעה והסכימה לבוא לזרועותי ולקבל ממני את הסליחה והאהבה שהרגשתי כלפיה באותו הרגע באופן מיוחד. אמרתי לה מילות פיוס והתחבקנו. אחר כך כבר השתוללנו ביחד כולנו והיה אדיר.
בערב כשיותם הגיע כבר אחרי שהם ישנו במתיקות, הייתי מבואסת ועצבנית ללא סיבה. יותם לא הבין מה קרה לי ולמה אני כל כך לא נעימה אליו. וכשהעיז להגיד לי את זה כעסתי גם עליו…בתוך תוכי לא רציתי להיות עצבנית ומבואסת וברגע אחד (מה שלא קורה תמיד) משהו בי הגביהה מבט וחיפש את פשר ההרגשה של הנאחס הזה. ואז התבהר לי שאני עוד עצובה ממקודם מהאירוע שהיה עם הילדים, שאני מרגישה חרא על שלא קיבלתי וכיבדתי את שייה על שרצתה לישמור את הפיג'מה לעצמה, ועל התגובה שלי לסיטואציה עם ההיפהון במרפסת.
פתאום קלטתי עד כמה אני לא באמת קשובה אליה, פתאום הבנתי עד כמה אני אימפולסיבית ומגיבה באופן מיידי חסר שיקול וחסר מבט רואה באמת. התערבבתי לי עם רגשות האשם והייתי קשה וביקורתית עם עצמי. לקראת הלילה כבר התפייסתי גם עם עצמי וממש לפני השינה הכל היה ניראה אחרת וחשבתי לעצמי איזה מזל שיש את מחר, אני יוכל להיות אמא טובה יותר לילדים שלי. למדתי על בשרי משהו חשוב וממחר אני הולכת ליישם אותו! נירדמתי עם הספר שלי ביד ואפילו אולי איזה חצי חיוך.
אני בוודאות זימנתי את האמהות לחיי, אך היא בכל זאת הפתיעה אותי. גם אחרי שבחרתי בה בלב שלם, כשעוד יכולתי גם להסיר אותה מעלי, היא הפתיעה אותי. כמה שהתכוננתי ללידה ולרגע המשמעותי הזה שהתינוקת שלי תוולד, כך היה הפער האדיר בין החיים של לפני הלידה לחיים של אחרי. יום אחד הייתה לי חוויה מטורפת מאין כמוה ורגע אחרי, אני בת אדם שאחראית לעוד גורת אדם, וכל השאר מאחורי! בהתחלה לא היה זמן לעסוק במה קורה לי, אלא פשוט להיות במה שקורה לי, כי אם לא אני אז מי? התלבשתי באמהות ויצאתי לדרכי, הייתי קשובה לה לתחפושת החדשה. בחנתי את עצמי בתוכה: מתחתי את הצווארון כי הוא לחץ אז הרחבתי כמעה. את השרוול הימיני הבשלתי, ואת השמאלי השארתי את החגורה הידקתי ואז פתחתי ולבסוף פשוט התיישבתי והתייפחתי… והתייפחתי והתייפחתי…. כשאזל כל הבכי נעמדתי , חייכתי, הסתכלתי שוב ושוב יצאתי לדרכי.
ומאז ועד היום אני הולכת, נותנת, מגלה, נתקלת, מרפה, מקבלת, אוהבת, מחליטה וצועדת במחוזות האמהוּת שלי.
אמהוּתי - האם שאני 