אמא טובה – אמא רעה

אתמול כשלקחתי את שייה מהגן, הופתעתי לראות בידיה את הפיג'מה שלה, שהשארתי בסודיות עבור שולה, אמא של ירדני. באותו הבוקר השאלתי לה את הפיג'מה של שייה והנחתי בתא של ירדני, כדי שתאסוף אותה אחרי הצהריים ויהיה לירדני "תחפושת פיג'מה" לשבוע פורים בגן.  מכיוון שראיתי שזה יעורר עניין השתדלתי לשאול את שייה בעדינות, "איך הפיג'מה הגיעה לידיך?" והיא אמרה לי באופן חד משמעי "אני לא רוצה לתת לירדני את הפיג'מה שלי". אני התכווצתי בתוכי, הרי אמרתי לשולה שאני יעזור לה למצוא והבאתי לה במיוחד מאצלנו. באופן מיידי ללא שיקול התחלתי לשכנע אותה שלירדני אין פיג'מה ואולי כדי שניתן לה כדי שתהיה לה תחפושת, אנחנו אוהבים לתת, זה נדיב לתת, לפעמים חברים נותנים לנו ולפעמים אנחנו נותנים לחברים – בטח לשייה זה היה נישמע כמו מנטרה של מידע לא מעניין שניכנס מאוזן אחת ויוצא מן השנייה ללא מפגש אמיתית עם תאי ההבנה. שייה הייתה בשלה. אמרתי לשולה שהייתה קשובה לשיחה, שאין מצב שירדני תקבל את הפיג'מה, כשבתוך תוכי אני רוטנת ולא מבינה למה שייה כזו עקשנית ומה הבעיה שלה.

נכנסנו לאוטו לסוע הביתה, ראיתי ששייה עוד לא רגועה, קצת עצבנית וקצת מתוחה וכמובן גם אני.  שאלתי אותה באוטו "מה קרה? את לא רגועה. את רוצה לספר לי למה את כועסת על ירדני" וניסיתי לדובב אותה לדבר על מה היא מרגישה ואולי לספר לי על משהו שקרה.  היא שוב ענתה בעיקשות "אני לא רוצה לתת לירדני את הפיג'מה, זה שלי!", החלטתי לשחרר הרי היא עוד לא בת שלוש וכל מהות קיומה כרגע, היא תהליך של ספרציה, הבדלה בין מה שלי ומה שלא שלי. היא ידעה בוודאות וגם צדקה – זה שלה! ליבי התרכך ועניתי לה "בסדר גמור אני מכבדת את זה ולכן שמתי אותה בתיק והיא באה איתנו הביתה חזרה". לפתע היא השתתקה וחשבה לחצי דקה ואמרה בקול שקט "אבל אני כן רוצה לתת לה….אחר כך".באותו הרגע זה הכה בי, המולפאות שפורצת מתוכה כשאני נותנת לה מקום להיות כפי שהיא.

כל אחרי הצהרים הייתי עם שנייהם (שייה ואוריי) לבד באופן מכוון, פשוט רציתי להיות איתם בבית אחת על שניים. קנינו משהו מתוק באלונית ליד הבית ונסענו לשבת במרפסת ולאכול חמשושים ואגסים.  חלק מהזמן ישבתי איתם ולרגעים גם התפנתי לאירגון הבית ועל הדרך אמרתי לשייה "תהי פה במרפסת עם אוריי אני הולכת לשים מכונת כביסה ותראי שהוא לא יורד" והלכתי.  אחרי 3 דקות אני חוזרת ורואה את שייה דוחפת את אוריי לריצפה בהיפהון ואת הראש שלו נמעך עם הפרצוף על הדק וקולו הצרוד בוכה בצרחה שקטה. ואת שייה אני רואה יושבת עליו בכל הכוח. התגובה הראשונית שלי הייתה כזאת: רצתי לשייה הרמתי אותה בבת אחת במהירות ולקחתי אותה לספה בסלון הושבתי אותה באסרטיביות וצעקתי עליה "לא לזוז". ניגשתי לאוריי וראיתי שכולו דביק ומלוכלך מהנישנושים אז הפשטתי אותו במהירות שתפתי לו ידיים בעודו בוכה ומתייפח.  באותה עת אני שומעת את שייה בוכה וצורחת מתסכול ואז כבר נפל לי האסימון.

ליבי ניחמץ וכולי התבאסתי, היא שמרה על אוריי שלא ירד מהמרפסת, באופן אלים אומנם, אבל תכלס היא עשתה את מה שביקשתי ופעלה בעיקבות הצפייה שלי, וקיבלה על זה עונש וצעקות…איזה תיסכול איום, זה פשוט לא היה פייר! נשמתי כמה נשימות ובאתי אליה. הרמתי אותה לידיים שלי מתוך רגשות אשם ורצון לפיוס וכתגובת נגד היא דחפה אותי בעטה באויר ובכתה.  לבסוף היא נירגעה והסכימה לבוא לזרועותי ולקבל ממני את הסליחה והאהבה שהרגשתי כלפיה באותו הרגע באופן מיוחד. אמרתי לה מילות פיוס והתחבקנו. אחר כך כבר השתוללנו ביחד כולנו והיה אדיר.

בערב כשיותם הגיע כבר אחרי שהם ישנו במתיקות, הייתי מבואסת ועצבנית ללא סיבה. יותם לא הבין מה קרה לי ולמה אני כל כך לא נעימה אליו. וכשהעיז להגיד לי את זה כעסתי גם עליו…בתוך תוכי לא רציתי להיות עצבנית ומבואסת וברגע אחד (מה שלא קורה תמיד) משהו בי הגביהה מבט וחיפש את פשר ההרגשה של הנאחס הזה.  ואז התבהר לי שאני עוד עצובה ממקודם מהאירוע שהיה עם הילדים, שאני מרגישה חרא על שלא קיבלתי וכיבדתי את שייה על שרצתה לישמור את הפיג'מה לעצמה, ועל התגובה שלי לסיטואציה עם ההיפהון במרפסת.

פתאום קלטתי עד כמה אני לא באמת קשובה אליה, פתאום הבנתי עד כמה אני אימפולסיבית ומגיבה באופן מיידי חסר שיקול וחסר מבט רואה באמת.  התערבבתי לי עם רגשות האשם והייתי קשה וביקורתית עם עצמי.  לקראת הלילה כבר התפייסתי גם עם עצמי וממש לפני השינה הכל היה ניראה אחרת וחשבתי לעצמי איזה מזל שיש את מחר, אני יוכל להיות אמא טובה יותר לילדים שלי. למדתי על בשרי משהו חשוב וממחר אני הולכת ליישם אותו! נירדמתי עם הספר שלי ביד ואפילו אולי איזה חצי חיוך.