התמונה על הקיר הפנימי נישברה

עוד לפני שהפכתי לאם, חשבתי לי בתמימות הדעת:                                                                   "אהיה אם מסורה עד בלי די, אגדל את ילדי בבית, אהיה שם בכל רגע במאה אחוזי תשומת לב.        נוכחת, נותנת כנה ואוהבת, אתן את כל כולי לא תנאים…"                                                                 מה שניקרא התגבשה בדמיוני התמונה של "האם האוהבת המושלמת"                                            ומשם הדרך הייתה רצופת הצלחות אך גם מיכשולים.

כשהתפקחתי בפעם הראשונה זה שבר אותי

שבר אותי לראות עד כמה היה לי קשה, מורכב, מסובך ומאכזב,                                                        לחיות על פי הציפייה שלי מעצמי, להיות האישה שבתמונה האידיאלית הזו.                                          אחרי השבר הזה היו עוד הרבה רגעי משבר, בהם לאט לאט, צעד אחרי צעד                                     התפרקה התמונה הכוזבת, שסימלה את אותה האם שכל כך שאפתי להיות.

ברגע של חסד ותבונה הכל התבהר: התמונה כלל לא הייתה שלי.                                                  היא הייתה שייכת לדמותה של סבתי האהובה.                                                                              היא זו שבחרה לגדל את ילדיה במסירות אין קץ, לקריב את עצמה למען המשפחה                                ולאהוב ללא תנאי כל אדם שעבר בדרכה.                                                                                    ואתן יודעות מה, אולי זה גם סיפק לה את כל תחושות המשמעות שלהן הייתה זקוקה כדי לחיות.

אבל לא לי!

התמונה נישברה

אתן יודעות מה היה הדבר הכואב ביותר כשנישברה התמונה?                                                  שבכל אותה התקופה בין חיתול לחיתול הנקה וטיול, חוסר שעות שינה, הסעות, בית וכביסות,                היא בכלל לא פעמה עם ליבי ולא הציתה בי את אש תשוקתי הפנימית.                                                 עד כדי כך, השתבשה דרכי, קמלתי והפכתי להיות "האישה שאיבדה את העצמי".

למזלי הכאב, הצער והרחמים הניעו בתוכי התרחשות חדשה,                                                   שהולידה אהבה ותשוקה לגלות את אימהותי הכנה.                                                                           סידרתי שולחן, מזגתי לי תה, התפנתי לנסח את האם והאישה שאני באמת.                                 העקרון המנחה שעמד מולי – שתהדהד בליבי ותהיה תואמת לי.                                                לאמונתי האישית, לכישרונותי המופלאים, ליכולות העל והאישיות שהיא רק שלי.                                  ככל שהעמקתי וכינסתי את כל חושי, התמקדתי ואספתי את כל דעותי, ניסחתי, שיפצתי, תיקנתי, ערכתי, ובין לבין גם טיפטיפה נחתי, ניגמרו כבר 10 כוסת תה ועברו להם כבר כמה חודשים… ושנים…             הנוסח השתנה, התקצר, התארך, התבשל, נאסף ושוב התפזר,                                                   הודק, התאוורר, צרח ושקט ונולד ונגלה כל יום מחדש.

כדי ללמוד את מלאכת האימהות על מתנותיה ואתגריה הרבים,                                                       היה עלי לפנות לקולותי הפנימיים.                                                                                             לפתח מרכז כובד חדש וסוף סוף לנוח לאורו המקודש.                                                             להסתכל פנימה ובכלל לא לצד, על תמונה אוטופית שנצרבה בי מאז,                                                מסיבות פסיכולוגיות כאלו ואחרות שכבר לא תרמו לי רק הביאו צרות.

ואם אתן כאן, וכאן גם אתן, באנה נדבר גם אודותיכן:

אנחנו הולכות ביום יום עם נחישות כפולה ותחושה פנימית של כיוון לפעולה.                                      להיות אשת איש – בת זוג למופת, להיות אמהית – רכה ואוה…בת,                                                     להיות אישה אמיתי וכנה, נועזת, עצמאית, נשית ופתוחה!                                                           לעשות את כל שביכולתנו ניתן, אם לא מעל ומעבר למצופה ולזמן.                                                         לתת מעצמינו, לכוון לתכנן, לשים את ליבנו, לכל הבריות.

לעיתים ניפגשות באכזבות כואבות, הצלחות חלקיות ופנים לא סבירות,

אך לפעמים באושר גדול ניפגשות, בהתעלות נפש והצלחות מסחררות.

ברגע אחד מואר וחמים וברגע הבא חשוך ומפחיד.

מה בעצם אנחנו כל כך רוצות????                                                                                             רגע של שקט? קצת שלווה? להיות אהובות? לקבל מילים טובות?                                                 להיות באיזון במקום להתנדנד?  להרגיש ביטחון לגבי השנים הבאות?                                             לעגון במרכז של עצמינו? לנוע בקלילות במציאות המישתנה לנגד עייננו?

אז לטיפ אחרון לסיום הכתיבה –                                                                                                     כשאנו נעזרות באמא, בן זוג, אשת מיקצוע או חברה,                                                                      מקבלות הצעה, תשובה, מילה או הדרכה.                                                                                        גם אז, עלינו להיות קשובות לליבנו,                                                                                                  על מנת לזהות, את ההדהוד של האמת הפשוטה, שתואמת את עצמיותינו.                                           ותבטיחו, שרק אם קיבלתן סימן של הידהוד לבבי, קחו והוסיפו אותו לניסוח האימהי.                                 ואם לא הדהד, רק צילצל בראשכן, דינג דונג פעמון של היכון והכן,                                                         זאת לא התשובה שאתן מחפשות, תהיו ערניות לתשובות הבאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s